פסק-דין בתיק ת"א 2067/00

1.         לפני תביעה להחזר הוצאות שיפוצים שערכה התובעת בנכס השייך לנתבעות, וזאת מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט.

התובעת היא עמותת וועד עדת הספרדים ועדות המזרח בירושלים (להלן: "הוועד") והנתבעות הן מדינת ישראל והחברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ (להלן: "החברה לפיתוח הרובע").

2.         הוועד טוען כי, עובר למלחמת השחרור הוא החזיק במספר נכסים ברובע היהודי, בהם ניהל פעילות ציבורית ענפה. בין היתר, החזיק בנכס המכונה "המתיבתא" וניהל בו מוסדות חינוכיים. לאחר שחרור הרובע היהודי במלחמת ששת הימים, המדינה הפקיעה את שטחי הרובע היהודי. ביום 31.1.69 הקימה ממשלת ישראל את החברה לפיתוח הרובע. על החברה לפיתוח הרובע הוטל לתכנן ולבצע פעולות שיקום ופיתוח ברובע היהודי על מנת להפכו למרכז לאומי, דתי, היסטורי ותרבותי. בשנת 1970 נחתם הסכם בין מדינת ישראל- באמצעות מנהל מקרקעי ישראל- לבין החברה לפיתוח הרובע. במסגרת הסכם זה החכיר מנהל מקרקעי ישראל לחברה לפיתוח הרובע את הקרקע המופקעת לתקופה של 49 שנה. לחברה ניתנה הזכות לחדש את תקופת החכירה לתקופה נוספת של 49 שנה. בגדר ההסכם הנ"ל, ניתנה לחברה לפיתוח הרובע אפשרות להחכיר בחכירת משנה נכסים ברובע. כמו כן, נקבע בהסכם כי מבנים שיבנו ברובע היהודי יהיו בבעלות המדינה.

עוד טוען הוועד כי, החברה לפיתוח הרובע עודדה גופים שונים לשקם ולבנות את הרובע, ובפרט עודדה גופים שהחזיקו בעבר נכסים ברובע לבנות ולשקם נכסים אלו. במסגרת מדיניות זו, מסרה החברה לפיתוח לחזקת הוועד את נכס המתיבתא. הוועד טוען, כי המדינה והחברה לפיתוח הרובע עודדו ותמכו בוועד בפעולות הבניה והשיקום של הנכס וכי הוא השקיע מכספיו בשיקום הנכס, וזאת על סמך מצג הנתבעות לפיו הוועד ירשם כחוכר משנה של הנכס. עוד מוסיף הוועד, כי החברה לפיתוח הרובע עמדה על כך שעיקר נטל מימון הבניה יוטל על הוועד מאחר וזכויות החכירה בנכס יועברו בעתיד אליו.

הוועד מציין כי ביום 27.3.1984 החליט דירקטוריון החברה לפיתוח הרובע להחכיר את הנכס לוועד בכפוף לאישור שר השיכון וכי לאחר שהתקבלה החלטת הדירקטוריון הוועד פעל ככל שיכל על מנת לקבל את אישור השר. במהלך שנת 1988 הגיש הוועד תובענה כנגד החברה לפיתוח הרובע בבית המשפט המחוזי בירושלים בת.א. 730/88 בה התבקש בית המשפט לחייב את החברה לפיתוח הרובע לחתום עם הוועד על חוזה חכירה של נכס המתיבתא. עפ"י בקשת הוועד, בית המשפט (כב' השופט ברנר) המליץ למחוק את התביעה על מנת שהוועד ימצה את ההליכים לקבלת החלטת שר השיכון.

לטענת הוועד, בשנת 1999 נודע לו כי החברה לפיתוח הרובע מבקשת להחכיר את נכס המתיבתא לדורות. הוועד פנה אל החברה וקיבל מפרקליטה תשובות המתנערות מזכויות הוועד בנכס. בעקבות זאת הוגשה התביעה דנן.

בפועל, נכס המתיבתא הוחכר לדורות לגוף בשם המרכז החינוכי הספרדי. הוועד תובע כעת בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. לטענתו, ההלכה היא כי מי שהחזיק בנכס מקרקעין ברשות והשביח את הנכס על דעת בעל המקרקעין, זכאי מבעל המקרקעין להשבת השקעותיו בבניית הנכס. הותרת הנכס שהושבח בידי בעל המקרקעין, ללא השבת ההשקעות הכספיות לידי הגורם שהשביח את הנכס בהסכמת הבעלים, יוצרת התעשרות שלא במשפט של הבעלים. הוועד מדגיש כי, עילת עשיית עושר העומדת ביסוד התובענה אינה נוגעת לסוגיית הבעלות ההיסטורית בנכס, שכן העובדה שהוועד השקיע ובנה את הנכס בהסכמתן ובברכתן של הנתבעות, היא זו שמקימה לו את עילת התביעה בשל ההתעשרות של הנתבעות.

אציין, כי בכתב התביעה המקורי שהוגש בתיק, התבקש סעד של מתן סעד הצהרתי בנוגע לזכויות התובעת בנכס. בכתב התביעה המתוקן שהוגש, נמחק סעד זה והתבקש סעד כספי בלבד.

3.         הנתבעות מעלות טענת התיישנות כנגד התובעת, ומטבע הדברים אדון תחילה בטענה זו. נתבעת 1 - המדינה - טוענת כי התביעה שהוגשה ביום 7.2.00 התיישנה. לטענתה, היום בו החל מרוץ ההתיישנות, קרי היום בו נולדה עילת התובענה, הוא יום 2.10.1990. ביום 2.10.90 קבע כבוד השופט ברנר בת.א 730/88 כי: " אינני סבור כי ראוי לחסום בפני התובעת את האפשרות להשיג את אישור השר, ולפתוח במידת הצורך בהליכים חדשים...". לטענת נתבעת 1, בהחלטה זו קבע כבוד השופט ברנר כי על התובעת לפעול להשגת אישור השר ובאם דרכה לא תצלח היא תוכל לחזור אל הערכאות המשפטיות. לטענת הנתבעת, אם השר לא נתן תגובתו, יכולה היתה התובעת לפנות בשנית לבית המשפט כדי שידון בעניינה.  הנתבעת 1 מוסיפה, כי לכל המאוחר יש לראות ביום 4.10.1991 את המועד בו נפתח מרוץ ההתיישנות. ביום זה נשלח אל התובעת מכתב ממנכ"ל משרד הבינוי והשיכון (נספח א' לסיכומי נתבעת 1) בו נאמר:

"צר לי, אך לא ניתן לאשר בקשתך לקבלת בניין 'תפארת ירושלים' - המתיבתא. בבנין מבוצעות כיום פעילות והנושא בכללו נמצא בדיון משפטי".

הנתבעת טוענת כי במכתב זה קיבלה התובעת סירוב חד משמעי ועם קבלתו נולדה לה עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכולה היתה להגיש תביעה.

הנתבעת 2 טוענת כי עילת התביעה נולדה עוד ביום 1.3.88, בו השכירה החברה לפיתוח את המתיבתא למרכז החינוכי הספרדי ובכך שללה את חזקת התובעת בנכס.

4.         כנגד טענת ההתיישנות מעלה התובעת מס' טענות. ראשית, טוענת התובעת כי טענת ההתיישנות של הנתבעת 2 לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. בתיק זה הוגש כתב תביעה מקורי וכתב תביעה מתוקן. בכתב התביעה המקורי נתבע סעד עיקרי של פסק דין הצהרתי הקובע כי התובעת היא החוכרת בנכס וסעד כספי חלופי. בכתב התביעה המתוקן נמחק הסעד ההצהרתי והסעד הכספי הוגדל. לטענת התובעת, כתב ההגנה הראשון המוגש ע"י הנתבע מהווה את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות. אם לא כלל הנתבע בכתב הגנתו הראשון את טענת ההתיישנות, אין הוא יכול עוד להעלותה. בענייננו, הנתבעת 2 לא העלתה בכתב ההגנה הראשון שהוגש מטעמה בתובענה זו את טענת ההתיישנות. הנתבעת 2 טוענת כי לא איחרה את המועד להעלאת טענת ההתיישנות מאחר ולא היה מקום לטענה זו בכתב ההגנה המקורי, זאת משום שהסעד העיקרי לו עתרה התובעת בכתב התביעה המקורי היה קבלת פסק דין הצהרתי בנוגע לזכויותיה כחוכרת בנכס, ואילו הסעד הכספי היה חלופי בלבד. התובעת טוענת כי יש לדחות טענה זו, שכן היא עתרה בכתב התביעה המקורי לקבלת סעדים כספיים מהנתבעת 2, ובכלל זה עתרה לסעד של חיוב הנתבעות בתשלום הסכומים שהשקיעה התובעת בנכס המתיבתא לאורך השנים. היחס לסעד חלופי אינו שונה מהיחס לסעד עיקרי ואף לגביו יש להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. התובעת מוסיפה שההלכה היא כי בהעלאת טענת התיישנות בכתב בי-דין מתוקן אין כדי לקיים אחר החובה לטעון להתיישנות ב"הזדמנות הראשונה".

אני מקבלת את טענת התובעת בנקודה זו. העובדה כי הסעד הכספי היה חלופי בכתב התביעה הראשון לא פטרה את הנתבעת מלהעלות את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה. מכאן שיש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת 2.

5.         מאחר שהנתבעת 1 העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, אבחן את טענת ההתיישנות לגופה. חוק ההתיישנות קובע בסעיף 5(1) כי תובענה בשאינו מקרקעין נתונה להתיישנות של שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. כפי שצויין לעיל, נתבעת 1 טוענת כי עילת התובענה נולדה ביום 2.10.90, בו ניתנה ההחלטה בת.א 730/88. כנגד, טוענת התובעת כי עילת התביעה של הוועד להשבת השקעותיו נולדה רק במועד בו החליט שר הבינוי והשיכון כי התובעת לא תירשם כחוכרת לדורות של המתיבתא. זאת מאחר ושר השיכון הוא הגורם שהיה מוסמך לבטל את המצגים וההתחייבויות של הנתבעות לפיהם נכס המתיבתא יועבר לוועד, שכן החלטתו של השר נדרשה לשם אישור החלטת דירקטוריון החברה לפיתוח הרובע בשנת 1984 להחכיר את הנכס לוועד. הוועד טוען כי ביום 25.12.94 נפגש נציגו עם השר שהבהיר כי טרם החליט בסוגיה וכי עליו לבדוק את הנושא טרם ימסור החלטתו הסופית האם לאשרר את החלטת הדירקטוריון של החברה לפיתוח הרובע בדבר החכרת נכס המתיבתא לוועד. לטענת הוועד, מכאן כי בדצמבר 1994 טרם מוצה ההליך אצל שר הבינוי וטרם נולדה עילת התביעה. רק במסגרת ההליכים המקדמיים שנוהלו בתובענה זו נודע לוועד לראשונה על כך שביום 18.2.99 כרתה החברה לפיתוח הרובע הסכם להחכרת נכס המתיבתא למרכז החינוכי הספרדי. רק בביצוע עסקת החכירה הנ"ל נקבעה למעשה עמדתו של שר השיכון בנוגע לנכס המתיבתא.